שייני האפי (יוקוXטרטל)

אירווינג לירי, הספרן הראשי בספריה על שם וולטר ב. לינוליאום שבעיירה המקסימה ושטופת השמש מריוות'ר ישב במקומו שמאחורי הדלפק והעיף מבט בספריה.
שום דבר מיוחד – כולם שקטים, אף ילד לא אוכל צ'יפס, אף זוג לא מתמזמז במסדרונות. יום אביב רגיל. מזג האוויר יפה היום. אולי אחרי שיגמור את יום עבודתו הוא יצא לטיול בפארק, להאכיל את הברווזים. אולי אחר כך, אם יצר ההרפתקנות שלו יגבור עליו, הוא אפילו ילך לספריית הוידאו וישאל סרט צ'כי.
הוא הניד את ראשו בשביעות רצון, יישר את משקפיו, החליק שערה סוררת וחזר לקרוא על האיפריה העותמנית. בעודו קורא בעניין רב על מעללי הסולטן סלים הראשון ולוגם תה ארל גריי משובח, שם לב ללקוח העומד מול הדלפק ומחכה לתשומת לבו.
"במה אפשר לעזור לך, אדוני?"

ליאו חיכה כבר הרבה זמן שישימו לב אליו, אבל כשזה סוף סוף קרה, הוא התגבר על הדחף לדפוק כסא בראש של הבחור הצעיר ופשוט חייך חיוך נעים ומנומס.
"שלחתם אליי הביתה מכתב." הוא הציג פיסת נייר שהיה כתוב עליה שעברו עשר שנים מאז שהוא השאיל ספר ולא החזיר והוא נקנס על זה.
"והעניין הוא כזה: אני החזרתי את הספר הזה. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לבדוק." הוא העביר יד בשיער הארוך והבהיר שלו, גלי ובצבע קינמון.
הוא אהב את האביב, בהחלט, זה היה שיפור מקסים לעומת ימים גשומים בלתי פוסקים.
הבעיה האמיתית הייתה שהוא אלרגי לחרציות- והן היו שם, כמו שקשתות בענן היו שם בכל בוקר וכמו שהשמש תמיד זרחה בשש.
אין תחביב שאהוב יותר על ליאו מלהתלונן על מזג האוויר ואין פרח שהוא שונא יותר מחרציות. ככה שהמצב רוח שלו היה דיי מרומם.
ולקבל מכתב מהספרייה כשהוא שוכב במיטה שבוע ומתעטש במקום למכור גלידה בשיא העונה, זאת בעיה.
זה לא היה משמח אף אחד. אבל במיוחד לא אותו. משום מה, הוא עדיין נראה מאוד שלוו ונעים. להתעצבן מוציא ממנו את הצדדים הכי טובים.

אירווינג הביט בעיון בפתק שהציג בפניו הבחור הצעיר. צריך להבין שבעיני אירווינג, אם היה דבר שפוגע באיכות החיים שאין כדוגמתה שבמריוות'ר, היו אלה חוליגנים שלא מחזירים ספרים בזמן. והוא התכוון בדרך כלל לאיחור של יומיים. אבל איחור של עשר שנים! בכל שנותיו כספרן, ובכל שנותיו של קודמו בתפקיד, ובכל שנותיו של קודמו של קודמו בתפקיד - וכך עד הספרן הראשון בספריה על שם וולטר ב. לינוליאום - לא נשמע כדבר הזה! לנשום. לנשום. להישאר רגוע. בטח מדובר בטעות, מערכת המחשוב החדשה והארורה הזאת, למה לא יכולנו לדבוק בכרטיסיות הישנות הטובות, לנשום עמוק.
"אין בעיה, אדוני! מיד אבדוק את הנושא במחשב. אני משוכנע שנפלה כאן טעות, אתה מבין, בדיוק התקנו מערכת מחשוב חדשה..."
והוא רכן מעל המחשב ושקד על חיפוש הספר "הקטר הכחול שיכול".
חשכו עיניו - הנה זה כאן, הקטר הכחול שיכול, איחור של עשר שנים!
"הממ... אדוני... ובכן... נראה שהספר אכן לא הוחזר לספריה בעשר השנים האחרונות. מה שמך, בבקשה?"

"הו, סלח לי. באמת שכן." הוא חייך חיוך אפילו יותר רגוע, "אבל אני החזרתי לכם את הספר הזה." הוא הישיר אליו עיניים כחולות ומסוכנות.
"קוראים לי ליאו ווייס." הוא מצמץ בהתרסה, במבט לא מרוצה במיוחד, אבל שלוו. הוא השעין את המרפק שלו על הדלפק ונעץ את האצבעות ברעמת השיער הבהירה שלו.
הוא יישר את המשקפיים של אירווינג על האף שלו ביד השנייה, "אתה צריך לבדוק שוב. אולי אתה לא רואה כמו שצריך. אני מאחר לעבודה, אז אני אשמח אם תדאג לזה בהקדם."

אירווינג, מזועזע מהחדירה הגסה למרחב הפרטי שלו, מיהר לבדוק את הנושא במחשב.
וברור כפחם במצולות ים, שם המשאיל האחרון של הספר היה ליאון וייס.
"אמממ, ובכן, סלח לי, אדוני..." מלמל אירווינג, חושש למשקפיו, "אבל זה מה שכתוב כאן, הספר הושאל לאחרונה על ידי ליאון וייס - זה אתה, הלא כן? - בשנת 1991, ומעולם לא הוחזר לספריה. אם אתה מאחר לעבודה, אתה מוזמן לסור לכאן אחר כך ולהחזיר את הספר... במידה ולא תעשה זאת, כמובן, ניאלץ להמשיך להטריד אותך בדואר ובטלפון. יהיה יותר נוח להחזיר את הספר, הלא כן?"
ובלבו הוסיף, חוליגן ארור, אני אדאג באופן אישי שתשלם את חובך לספריה העירונית על שם וולטר ב. לינוליאום!

הוא נאנח, "אני חושב שאתה מפספס משהו ממש ברור." הוא נראה קצת מאוכזב, "אתה רואה, המקלדת שלכם לא מוגבלת. בדיוק כמו במחשב שיש לי בבית, גם כאן יש כפתור כזה קטן ונחמד, כתוב עליו delete." הוא הצביע, וכשאירווינג השפיל את המבט להסתכל על המקלדת לחץ את האף שלו למעלה באצבע שלו.
"כולם יהיו מאוכזבים אם לא יהיה לי כסף לשלם שכר דירה. כלומר, בעקר אני, אבל זה מה שמשנה." הוא חייך חיוך מאוד מתוק, כובש וידידותי.

אירווינג האומלל ניגב את האף שלו בקצה חולצתו - שנאלץ, איזו טרחה מיותרת, להוציא אותה מהמכנסיים לשם כך! הזר הזה נגע בו כבר פעמיים. הוא לא אהב את זה, לא אהב את זה בכלל. אנשים לא נוגעים סתם כך באירווינג לירי, לא ולא. הוא הביט בליאון וייס הפוחז במבט מלא משטמה, ופלט דרך שיניים חשוקות,
"החזר את הספר עד מחר, אדוני הצעיר, או שאאלץ להכפיל את הקנס."
לפתע נפתחה דלת הספריה לרווחה ונכנס פנימה מוכר הפרחים, גרגורי גרין, ובידו זר חרציות.

הוא חייך חיוך רחב ונעים והעין שלו קפצה טיפה. הייתה דממה של איזה דקה ולאחריה הוא התחיל להתעטש ברצף, הרבה פעמים. "...חרציות... בלודי הל..."
הוא נראה נורא שמח ומסכן פתאום. "היי, ילד... אומ, הספר, איך אמרת שקוראים לו~~? אז המ... אין לי אותו." הוא התעטש.
הוא תפס את הצווארון של אירווינג, "ואם אתה לא רוצה להסתבך, תמחק את זה כבר. כמה אפשר?" הוא לחש בחוסר סבלנות לאוזן שלו ואז התרחק והמשיך להתעטש.
"בוקר טוב!" הוא בירך בידידותיות את מוכר הפרחים, "...חרציות, אה?...."

"אלתיגעביאלתיגעביאלתיגעבי!!!"
צרח אירווינג, שעד לאותו רגע שמר על שלוותו הסטואית. לקמט לו את החולצה המגוהצת באופן מושלם?! זה הקש ששבר את גב הגמל!
"אע...אממ... בוקר טוב לך גרגורי יקירי! באת להחזיר את הספר? אני מקווה ש...אע... נהנית ממנו... כן..." והוא שקע באומללות במושבו, מנסה להתנחם בספל תה, שכבר היה, למרבה הזעזוע, פושר.
"הוא היה כאילו מה זה מגניב!" חייך גרגורי חיוך מסנוור. "כאילו, בכלל לא ידעתי שכאילו בריטני שכבה עם אחותה של ביונסה!"

"אומייגוד באמת?!" הוא התעלם לחלוטין מהנוכחות של אירווינג, מחייך בהתלהבות אל גרגורי. ואז מתעטש.
"תרחיק את החרציות המזדיינות, האהאהא!" הוא שועשע בנונשלנטיות והתעטש שוב. "ברצינות." הוא נעץ בו מבט קר.
הוא לקח את ספל התה של אירווינג וסיים לשתות אותו. הוא פנה אליו שוב,
"אם אתה לא יודע ללחוץ על הכפתור של דליט אני יכול לעשות את זה בשבילך. זה דיי קל." הוא קרץ בחיבה. היה לו מבט ירוק בהיר ומהפנט.

"כן אני יודע! נכון שזה כאילו הכי לא צפוי! וסליחה, לא ידעתי שאתה כאילו אלרגי כזה. אני צריך לקחת את החרציות האלה למישהו, כאילו, זה משלוח כזה, זה ממש כאן כאילו, אז באתי להחזיר את הספר כזה." והוא הושיט לאירווינג את החרציות ושם את הספר בקנקן מים.
"רוצה להצטרף אליי כזה?"
אירווינג, על סף התמוטטות עצבים, יצא מתוכנת ניהול הספריה (הנעולה בסיסמה, כמובן, למניעת פריצות), כיבה את המחשב, שם על הדלפק את שלט 'מייד אשוב" שלו ויצא לשוטט ברחובות במסלול חסר פואנטה.

"מה הבעיות שלו?" ליאו החליף מבטים עם גרגורי בתהייה, מושך בכתפיו. "אוף, חשבתי שכבר עברנו את השלב הזה. אנשים טיפשים שחוסמים דברים בסיסמא~" הוא גלגל עיניים, "האהא, אני אף פעם לא אבין אותם~" הוא חייך חיוך מתוק. הוא הלך מעבר לדלפק, ניתק את המחשב מהחשמל, גזר את הכבלים שלו והתעטש שוב בגלל החרציות.
"טוב, אני לא יכול לעזור לך להחזיר את הספר... מצטער. זה הילד עם המשקפיים והתה שיצא בעצבנות קודם. אולי גם הוא לא אוהב חרציות." הוא מצמץ בבלבול, "ומשהו לא בסדר עם המחשב... מעניין מה זה..." הוא החליף מבטים עם התקרה בהרהור. הוא חייך ונופף לשלום, יוצא בשלוות נפש למכור גלידה, ההליכה שלו תמיד רגועה ושמחה.

גרגורי מיהר החוצה, שם מצא את ליאו מתהלך לו בעליזות באור השמש. "היי, רגע!" אמר גרגורי המאוכזב, שכבר קיווה לקצת חברה חתיכית בדרכו אל בית הלקוח. "אתה לא רוצה, כאילו, להצטרף אלי כזה? הכתובת ממש כאן כאילו. וחוץ מזה," הוא נעץ בליאו מבט רב משמעות, "אתה כאילו די חמוד. אתה עובד בחנות גלידה, נכון? ליאו, או משהו?"
הוא הביט באירווינג, שהלך והתרחק מהמקום בצעדים זועמים.
"אתה יודע, נראה לי שקילקלנו אותו."